הבחורה שניסתה הכל

לעולם לא אשכח את אסנת. היא הגיעה לפגישה הראשונה, התיישבה בכבדות ונאנחה – "עשיתי כבר עשרות דיאטות. ירדתי מאות ק"ג ועליתי הכול חזרה – אני מיואשת לחלוטין".
היא הקרינה ייאוש, דיכאון, כאב וחוסר אמונה מוחלט. "ומדוע בכל זאת הגעת"? שאלתי, "בינינו", ענתה, "אני לא מאמינה שאצליח, הרי ניסיתי כבר כל כך הרבה פעמים, אבל בכל זאת אני חייבת לעצמי לנסות עוד פעם, נכון"? שאלה במבט מתחנן.

אסנת מייצגת קבוצה גדולה מאד של אנשים. הם כמוה נמצאים בדיאטה כמעט כל חייהם (הדיאטה הראשונה של אסנת הייתה בגיל 11) ולמרות הכול הבעיה לא נעלמה, להיפך רק החריפה. די ברור שהניסיון המצטבר שלה גרם לה להיות חסרת אמונה לחלוטין.

אמונה ביכולת היא אחד התנאים ההכרחיים להצלחה בכל תהליך של שינוי, וכך, ניתחנו יחדש את כול ניסיונות הדיאטה שעשתה. התברר שבמרביתן לא היה לה כול סיכוי להצליח. נו, הרי היא אוהבת לאכול – אז כמה זמן אפשר ללכת רעבים? כמה זמן אפשר לאכול חסה ולחלום על לחם? כן, היו לה כמה ניסיונות שפויים ובריאים, וניסינו להבין מה קרה, מדוע לא הצליחה להתמיד וללמוד מניסיון העבר.

אסנת כמו רבים וטובים, לא צריכה תפריט. היא יודעת בדיוק מה כדאי לאכול ומה לא, היא יודעת כמה קלוריות מכיל כל מוצר, ולמרות זאת, גם היא נפלה במלכודת החשיבתית של "אסור", וכך בתפריט שכלל לחם , הצליחה לעבור את הימים בלי לסבול.

"הרעיון שאפשר לאכול הכול, כולל לחם, ואני לא צריכה להתנזר, הוא חדש ומרענן, למרות כל ניסיון העבר שלי", התוודתה בפגישה השלישית, "אני לא מרגישה בדיאטה".

אסנת הייתה צריכה להתמודד עם הרבה קשיים בדרך, אבל בעצם, באיזה תהליך של שינוי אין קשיים, נפילות ומעידות? היא למדה לקבל את זה, להמשיך בתהליך, לא לשבור את הכלים ולחזור למסלול במהירות. היא הפסיקה לכעוס על עצמה ולסלוח. ובעיקר, למדה לא לתעל כול מצוקה רגשית לכיוון של אוכל.

וכך, היום, אחרי 4 שנים מתחילת התהליך ועם 22 ק"ג פחות, כשאנחנו נפגשות יושבת מולי אסנת אופטימית, מחייכת ומלאה אמונה ביכולת שלה.